רבות דובר על נושא המודעות העצמית או על המקבילה לה בתכנים "העצמה אישית", הכרת החולשות והחוזקות שבתוכנו והיכולת ליצור ולברוא את עצמנו מחדש, בכל רגע נתון בהוויה. ולמרות שהנושא "נלעס", וצבר תאוצה בתקופה שלנו, שממאפייניה זה הרצון בשינוי וההתחדשות, אני מגלה בסביבתי הקרובה, משפחתי, חבריי, מטופליי ותלמידיי פחד מלגעת בתכנים הפנימיים, הסמויים מהעין, רחוקים לכאורה מהלב, פחד של אימות ועימות, שיוצר אשליה שהכול בסדר.

חשבתי עם עצמי מדוע? ונזכרתי בסיפורי האגדות, כאשר הגיבור שיוצא למסע, למצוא לדוגמא את פרח לב הזהב, צריך להיות ניחן במאפיינים מסוימים כמו אומץ, נחישות, רצון וקבלה של כל האתגרים שניצבים בדרכו. אז השאלה המתבקשת היא, האם באמת צריך להיות גיבור כדי לעבור תהליך של התפתחות אישית? האם צריכים נחישות כדי להחליט החלטות כמו "אני משנה את חיי", "אני נפגש עם כל האמונות, מחשבות ורגשות שמקבעות אותי ומשחרר אותם" או "אני מתחבר לשורש האמת שבתוכי"? אכן לרבים זו מלאכה לא קלה. כאשר נמאס לנו מחפץ כלשהו אנו שולחים אותו למחסן בידיעה שלא ירחק היום ואנו נזרוק אותו משם. אך את התכנים שבתוכנו, שעברו חוויה של פגיעה, השפלה, פחד, נטישה פיסית ורגשית, אלימות, חוסר ביטחון, הערכה עצמית ירודה, רגשי אשמה, כעסים וחברים אחרים איננו יכולים לזרוק כי הרי הם חלק ממהותנו, ולכן שמנו אותם תחת מעטה של חומות/ הגנות שמצד אחד שומרים עלינו כדי להמשיך להישרד באופן יחסי נורמאלי, אך מצד שני הם מטרפדים אותנו ולא מאפשרים לנו זרימה והתפתחות .

כאשר מגיע אלי מטופל ואומר שבחוויה שלו הוא תקוע בחיים, קשה לו לשמוע שהוא זה ששם את הרגל של עצמו על המעצור, כי הוא מוזן מתכנים פנימיים מקבעים. או כאשר אני פוגשת אדם שאומר שהוא מחפש אהבה, אני מציעה לו ללמוד לאהוב את עצמו, דרך קבלה של כל הדברים שהוא מדחיק בתוכו. ישנו סיפור זן, על אדם שאיבד את מפתח ביתו. חברו שבא לבקרו ראה אותו כורע על ארבע בחצר ומחפש את המפתח. לשאלתו היכן נראה המפתח בפעם האחרונה? התשובה הייתה "בבית". סיפור קצר המכיל מסר עמוק בתוכו. כל הסיבות וכל התשובות למה ומדוע נמצאים בתוכנו. וכמה זה קשה ללמוד לאהוב את עצמנו, לראות את מי שאנו, לפגוש את ה"אני" בלי כחל ושרק. כמו שנוח לנו לבקר ולשפוט אחרים ולא את עצמנו, כך אנו מצפים שאחרים יאהבו אותנו. כי המפגש עם החוץ בהרבה יותר קל- הוא פחות מפחיד ומאיים. אז ישנו קושי במפגש עם עצמנו, קושי שנרתעים ממנו. אך האם כדאי לוותר על הקושי, בידיעה שאנו מחמיצים הזדמנות לחיים טובים יותר? החיים מפגישים אותנו בחוכמה רבה בשעורים שמכריחים אותנו לעצור, להאט ולחשוב "איך אני ממשיך להתנהל בחיים מתוך אחריות למי שאני?" ו"איך אני בוחר בתכנים טובים יותר שירפדו את נשמתי?" ואז מתחיל תהליך למידה שאין מנוס ממנו. אנו לומדים להתחבר למקור של כוח אמיתי שהוא יכולת הבחירה, שמושג דרך הכרות האפיונים שמרכיבים את האישיות שלנו. להיות אחראי ליצירת חיי היא בחירה אולטימטיבית בלקיחת אחריות על החיים. בין הטוב ובין "הרע". הבחירה במודע לתת תשומת לב בטוב, להגיב ממקום חיובי ממגנטת את הטוב לחיינו והסביבה פתאום נראית ידידותית יותר.

קראתי בספר "רצות עם זאבים", ספר מומלץ בחום, שרובנו מנסים לנרמל את הלא נורמאלי, שרובנו חיים בוודאות של חוסר סיפוק ולא רוצים לפגוש באי וודאות שמאפשרת סיפוק. העבר מפחיד, העתיד מפחיד ובין שני הזמנים האלה ההוויה מגמגמת. לכן מודעות נותנת כלים לחיות את ההווה טוב יותר. להיות נוכח בהווה היא דרך חיים ליצירת אזורי נחת רבים בחיינו. היא מחברת אותנו עם עצמנו ולאחר מכן עם היקום. יש בה רובד רוחני עמוק והיא מושתתת על חוקי היקום שמאפשרים לנו לשחק את משחק החיים אחרת, ממקום של פרואקטיביות, הגשמה, יכולות, עוצמות.

ברמה ההוליסטית, עליה מושתתת הרפואה המשלימה, אנו עובדים במודעות על ארבע רמות ההוויה:
ברמה הפיסית שמשקפת בד"כ את הקונפליקט הפנימי, ואשר באה לידי ביטוי דרך כאב וחולי.
ברמה הרגשית אנו בוחנים את האינטליגנציה הרגשית שלנו, רואים את התגובות הסובייקטיביות שלנו למחשבות והאמונות השולטות בנו.
ברמה המחשבתית אנו מתבוננים על אפיון המחשבות שלנו. הרי אמר מישהו חכם שאם אנו רוצים לדעת מי אנו עלינו לבחון את סוגי המחשבות שלנו.
וברמה הרוחנית אנו יוצרים חזון שמפגיש אותנו עם הפוטנציאל, האיכויות והיכולות שיאפשרו הגשמה ומציאות מודעת וטובה יותר.
יש עוד משהו חשוב לתת עליו את הדעת. כל הנזכר לעיל, אלה לבושים ששמנו על עצמנו כדי שלא יראו אותנו במערומינו, שלא יראו את האמת שלנו. וכך אנו מתהלכים בחיים, בסוג של שקר או מסיכה שיותר משהיא מכסה היא מחדדת את המסתתר בתוכה.

מודעות היא מלשון לדעת, להכיר, לראות. ואני מאמצת בחום את המושג ש"אדם ידע את חווה אשתו". לדעת מלשון לחוות, לחוש, להיות חלק. עם כל הקושי שנדמה, אני חושבת שבחירה מודעת בשינוי, כמוה כזיכוך, כהיטהרות. היא מתמרה: מנפרדות לאחדות, מפחד לאהבה, מילד לבוגר, מקורבן לאחראי. מפגש בקשת של הפכים שיוצרים שלם.

סיסי, שמחה מן, מנחה רוחנית, מעבירה תהליכי שינוי ליחידים ולקבוצות