המאמר באדיבות מגזין "חיים אחרים" מבית מוטו תקשורת.
עפ"י היהדות והבודהיזם, לכאב יש חשיבות והוא חלק ממאפייני האדם, אך הסבל הוא מעשה ידיו ונתון לבחירה
אין חולק על העובדה שהכאב הוא מנת חלקו של כל אדם. בהיותי מטפלת ומנחה, המגע האינטנסיבי עם כאב עורר אצלי את הרצון לחקור בשאלה האם הכאב מעוגן בהוויה האנושית או מצב הנתון לבחירה. הראשונה שאצלה חיפשתי מענה לשאלה הייתה ד"ר אסתר פלד, פסיכותרפיסטית, מחברת הספר "להרבות טוב בעולם", שמלמדת את עקרונות החשיבה הבודהיסטית במסגרות שונות. "הגוף עוסק ללא הרף בתחושה, והיכן שקיימת תחושה, שם נמצא בהכרח גם הכאב", היא אומרת.
"צריך רק לעשות הפרדה בין כאב, שהוא חלק ממאפייני האדם בהיותו יצור חש לבין סבל, שהוא מצב מנטלי הנתון לבחירה. אם יש לאדם בעיה רגשית או גופנית, יש לו את החופש לבחור בין להישאר תקוע בבעיה בעמדה של מסכנות וקורבן או לבחור להמשיך ליצור, לצמוח ולגדול דווקא מתוך הכאב. הדיאלקטיקה בין עונג לכאב קיימת באדם מיום היוולדו.
"ארבע האמיתות, המהוות את הבסיס לחשיבה הבודהיסטית, עוסקות כולן בסבל: סבל כנתון, סופיות החיים, ידיעת הסוף והתמודדות עם אי הנוחות הכוללת שהחיים מזמנים. התחברות אל מה שאינך אוהב היא סבל, והתנתקות ממה שהנך אוהב היא סבל – זו האמת הראשונה של הבודהה. כלומר, בין ה'יש' ל'אין' נוצר כאב ותסכול, כי אין לאדם את מה שהוא רוצה, ומאידך הוא נמצא במצב שאינו רוצה בו. ההיאחזות בחסר הרצוי או בנוכח שאינו רצוי היא שגורמת לסבל. העמדה המנטלית של האדם כלפי הנסיבות, היא שמחוללת את הסבל, ולכן היא שתביא גם לשחרור מסבל.
"מבחינת הבודהיזם, מקור הסבל נעוץ בתשוקה, שנוכחת ופעילה בתודעה האנושית ללא הרף. מצד אחד היא זו שמניעה קדימה ומצד שני היא מהווה גורם הרסני. מהי התשוקה הזאת אם לא הצורך של האדם לבסס תחושה של קיום קבוע, שסותר את עובדת היותו ארעי. התחושה ש'לא מספיק לי' ו'אני רוצה יותר מזה', או העיסוק במחצית הריקה של הכוס, הם תודעת החוסר. תודעה זו מנווטת את האדם לצבור רכוש חומרי בחייו, להתחתן, להוליד ילדים, לרצות עוד ועוד ביטחון, להנציח את הדברים שמענגים, את אזורי הנחת, ולהתחמק מאזורים של אי נחת, ממטרדים ומרגשות שליליים.
"תודעת החוסר מוטבעת מרגע שהתינוק מגיח מהרחם. מיד עם המפגש עם העולם החיצון פוגש האדם בחוסר, באיום. מכאן הדרך מובילה להתנהלות בחיים המבוססת על המחשבה: 'אם יאהבו אותי, משמע אני קיים' ו'אם יש לי, משמע אני קבוע'. ההשתוקקות החמדנית מובילה להיאחזות. כאשר דבר מה גורם לנו עונג אנו דבקים בו, משתעבדים ומתמכרים לו. כך אנו מאבדים את החופש האישי והופכים לתלויים במשאבים של סיפוק. זהו בעצם מעגל ה'סמסרה' או הכאב שמנציח את עצמו. כאשר אדם מקבל או רוכש את מה שהוא רוצה, קיימת בו לרגע אחד תחושת סיפוק, אך היא מיד עוברת ואז עולה החרדה – 'מה הלאה'. הרעיון של התשוקה, הנושאת בתוכה את האשליה שמשהו יספק אותנו לצמיתות, הוא הרסני.
"אחד ממקורות הסבל הוא, שאדם אינו רואה את אשלייתו. אשליה היא שקר שתופס מקום בתודעה, במקום לראות את הממשות כפי שהיא. כאשר אדם חי כאן ועכשיו, אינו צריך יותר דבר. אנו מממשים את עצמנו מהמקום של קיום ללא אשליה. כאשר עושים דברים נכונים – דברים נכונים קורים, ואז יש את כל מה שצריך. זהו בעצם חוק הקארמה: ליצור בכל רגע נתון את החיים. ומכיוון שכל מעשה שאנו עושים מהדהד בעולם וחוזר אלינו כבומרנג, חשוב לפעול באופן טוב, מועיל, עוזר, מאפשר, משמח וזורע טוב.
"אם יש כאב שעובר באילן המשפחתי אין טעם להשתעבד לו, אך גם לא להתכחש אליו. אמנם יש באדם זרעים של קארמה שלא הוא קבע אותם, אך הדבר הוא בבחינת 'הכל כתוב והרשות נתונה'. ישנה דרך האמצע שמחד גיסא לא מתכחשת ומאידך גיסא לא משתעבדת. לאלהנציח ולא להתעלם.לקחת את מה שיש ולעשות ממנו את הכי טוב שיש. זה לא פשוט במעשה, אבל פשוט בתפיסה. זו בחירה של כל רגע נתון עד הרגע האחרון.
"שורש נוסף לסבל על פי הבודהיזם הוא תפיסתו השגויה של האדם, החושב שהוא סובייקט בלתי תלוי ביחסי גומלין עם האחר. ה'אני' הוא אשליה ואין לו קביעות בעולם שאין בו דבר קבוע. הוא משתנה, אין לו גבולות מוגדרים, ויחסיו עם הסביבה הם שמגדירים את היותו. לפי החשיבה הבודהיסטית אין דבר העומד בפני עצמו ללא תלות בדברים אחרים. חשיבתו של אדם כאילו הוא בעליו של 'אני' בלתי תלוי יוצרת תחושות בדידות וסבל מיותרים".
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין חיים אחרים, מרץ 2010