המאמר באדיבות מגזין "חיים אחרים" מבית מוטו תקשורת.
גם אימון אישי וגם טיפול פסיכולוגי עוסקים בשינוי, אולם באיזה מצב נזדקק לאימון ובאיזה לטיפול? שלושה מומחים נדרשים לסוגיה
בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה שהולכת ותופסת תאוצה: האימון האישי הופך לכלי קצר מועד ופופולרי לפיתוח מודעות, להגשמה ולהצלחה. האם הוא "נוגס" בתחום הפסיכולוגיה או בתחום הרוחני שמוקירים ומדברים על חשיבותה של הדרך? האם יש בו סכנה למי שסובל מבעיות רגשיות או נפשיות?
סני בר גורדון, היא פסיכולוגית קלינית ומדריכה בפסיכותרפיה. במקביל, היא גם מאמנת אישית מוסמכת מטעם ארגון המאמנים הבינלאומי (ICF), מכשירה מאמנים במכללת CoachME ויו"ר ועדת האתיקה בלשכת המאמנים. בהיותה גם פסיכולוגית וגם מאמנת, היא יכולה לתת פרספקטיבה מקבילה על שתי השיטות. יש לה הנחיות ברורות לגבי מה "אסור" שיקרה באימון והנחיות למתלבט שפוסח על שני הסעיפים.
לדבריה, אימון הוא למידה של שפה חדשה, ברורה ומאתגרת מטרות, הנוגעת ביכולות ובכוחות שבנו ומציעה תרגום מעשי אינטנסיבי לעולם העשייה, ואילו פסיכולוגיה נוגעת בהיסטוריה האישית, כאשר זו עוצרת את האדם מלקדם את עצמו בהווה.
אבחנה ברורה בין שני התחומים
בר גורדון אינה מסכימה לחלוקה השרירותית שלפיה טיפול פסיכולוגי הוא לטווח ארוך ומתעסק בעבר, ואילו אימון מתוחם לזמן קצר ופניו אל העתיד. "אין באמירה זו אמת כלפי הטיפול שיש בו זרמים רבים ושונים, והיא גם אינה הגדרה מדויקת הנוגעת לאימון. נתחיל בעובדה ששתי הגישות עוסקות בשינוי. אמנם ישנן גישות כמו פסיכואנליזה או הגישה הפסיכו-דינמית שמתייחסות לעבר, אך לא כתחום ארכיאולוגי, אלא כמרכיב חשוב שמשפיע על ההווה.
"מצד שני, יש את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי שממוקד בהווה. אימון הוא לא בהכרח קצר, אלא תלוי בגישת המאמן. ישנם מאמנים שעובדים עם אנשים לאורך שנים. יש הבחנה בין שני המקצועות, באוכלוסייה הפונה ובמטרותיה. מימוש תוכנית, בחירה ומטרה, יהיו כיוונים של אימון, כאשר בעיות וסימפטומים משבריים יאפיינו יותר פנייה לטיפול".
מה קורה כשמגיע אדם בעל הפרעה נפשית לאימון מבלי שהמאמן יהיה מודע לכך? האם עלול להיגרם לו נזק?
"אין למאמנים מה לעשות בתחום של הפרעות נפשיות. אבל אין שום מניעה שאדם יהיה בו זמנית בטיפול שמתמקד בבעייתו הנפשית, ובמקביל יתאמן לדוגמא על כתיבת ספר או פתיחת עסק. במקרה כזה האימון הוא חלק מסביבה מקדמת שמכילה גם אימון וגם טיפול".
"אין למאמן שום רשות אתית להיכנס למקום שהוא לא למד אותו ואינו מומחה בו. כמובן שכאשר הוא מזהה שהאימון אינו מתאים, הוא אמור לפתוח זאת עם המתאמן ולבדוק אפשרות של הפסקת האימון. לחלופין, הוא יכול להפנות את האדם לטיפול. לדוגמה, אם אצל מתאמן עולה בתהליך האימון טראומה מן העבר, כמו הלם קרב או אונס, זה המקום להפנותו לפסיכולוג לעיבוד הטראומה".
"האם קיימת סכנה לאדם עם הפרעה בתהליך האימון? בפירוש כן. אך אם המאמן משתמש בשפה אימונית, שהיא שפה של מטרות ולא שפה של בעיות, והוא עובד לפי האתיקה, מבין את גבולותיו, לא נכנס למחוזות טיפוליים, מתייעץ בעת הצורך ויש בו צניעות, הסיכון לנזק מזערי".
ומה קורה אם המאמן אינו מאבחן את הבעיה?
"אין שום סיבה ויכולת למאמן לעסוק באבחון, כמו שאת כמטפלת בדמיון מודרך, לא תאבחני אדם עם כאבים בחזה, אלא תשלחי אותו לחדר מיון. מכיוון שפעמים רבות אימון הוא תהליך קצר, ופתיחות נבנית בהדרגה, דברים מתגלים אחרי שהאימון התחיל. לעתים מאמן מגלה פרטים נוספים ועליו לעשות שיקול דעת מחדש ואולי להפנות את המתאמן לטיפול".
האם האימון הוא התשובה האלטרנטיבית לפסיכולוגיה, בעידן של קצב חיים מואץ?
"האימון אכן נותן תשובה עוצמתית לדרישות ולאפשרויות העידן הנוכחי של קצב חיים מואץ. אך הוא מתאים גם לחברת שפע שבה אדם יכול לבחור ולתכנן את חייו בכמה מעגלים. לכאורה, האימון נגס בפסיכולוגיה אולי בתחומים שמראש לא היה הכרח ללכת לטיפול. לאימון רצוי שיפנה אדם שיכול להגדיר מטרה שאותה הוא רוצה לממש. כאשר אדם עסוק מאוד בהבנת דפוסים חוזרים בחייו או כשהוא מופעל על ידי כוח "הלא מודע" ואין לו מושג מדוע הוא פועל כך – סימן שהוא זקוק לטיפול. כאשר אדם זקוק לאבחון הבעיה שלו, למאמן אין מה לעשות שם. לפסיכולוגים עדיין יש הרבה עבודה.
האימון לא מחפש סיבות לבעיה או לקושי, אלא דורש התנסות ופעולות מוגדרות
"לעומת זאת, פסיכולוג לא יכול להיות מאמן אם לא למד זאת. כדי להחזיק בשני הכובעים, הפסיכולוג נדרש לוותר על כמה דברים בהווייתו ובהרגליו המקצועיים. אימון מתמקד בעוצמות, גילוין וזיהוין. האימון לא מחפש סיבות לבעיה או לקושי, אלא דורש התנסות ופעולות מוגדרות. בטיפול אדם יכול להיות בתוך הווייתו וקשייו, לא לנקוט פעולות מכוונות על ידי המטפל ולהיות בהתנגדות ובכעסים על המטפל כחלק חשוב בתהליך".
האם אפשר להגדיר פסיכולוגיה כחיטוט ב"למה" ואת האימון בשאלה "לאן?"
"אי אפשר להגדיר זאת כך. אני מתנגדת לכל ניסיון להתייחס בזלזול לפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה לא מחטטת. המטופל, יחד עם המטפל, נוגעים בהיסטוריה ובאירועי העבר, כאשר אלו עוצרים אותו מלקדם את עצמו. הפסיכולוגיה רוצה להקל על סבלם של אנשים, לעבד טראומות ולהשתמש בתובנות שלהם כדי לקדם את עצמם בחיים. אימון לא צריך להתעסק בטראומות. פסיכולוגים לומדים שנים כדי להתערב במצבי טראומה בזהירות, בעדינות וברגישות".
האם ישנם נושאים שמתאימים לשתי הדיסציפלינות, ואיך תיעשה ההבחנה בין אימון לטיפול?
"השפה, ההתנהלות בפגישות וביניהן וסוג השאלות, יהיו שונים בתכלית השינוי. דרך הגדרת המטרה, דרך השפה, דרך המשימות, יוצרים את ההבחנה בהבנה ובמעשה. האימון רואה בפונה אדם בריא בעל כוחות, בעל כושר החלטה ומסוגלות לקחת אחריות על חייו. זהו אדם שלם המתפקד בתוך מערכות שונות, שמוכן ומסוגל לפעול באופן פרו אקטיבי אל מטרתו".
אם האדם משול לעץ, באימון אנו רוצים לגעת בצמרת, אך מה עם השורשים והגזע החיוניים להתפתחותו?
"אדם המגיע לטיפול הוא כבר עץ. הוא לומד להכיר את השורשים החזקים שלו. המאמן ער למשמעות הגזע. הוא רואה מה תמך בעץ עד כה, מה הביא לפירות שהיו, מסתכל על העץ במלוא יופיו ומתכנן את המשך גדילתו".
אם לאימון מגיע אדם שהדימוי העצמי שלו שואף לאפס, האם שלושה חודשי אימון לא יכולים לבנות אופי מחדש?
"לא אקח אדם כזה לאימון. לפני תחילת האימון יש לעשות בדיקת התאמה. צריך לבדוק אם יש בסיס להתחלה של אימון. ברגע שיש במתאמן הפוטנציאלי מוכנות לפעול ולקדם את עצמו, הוא מתחיל לקבל כלים שמאפשרים לו להמשיך את התהליך בכוחות עצמו. הוא לומד להיות המאמן של עצמו, לתרגם תובנות לעשייה ולתוצאה. כאשר הוא יסיים את התהליך, יהיו לו הרגלים חדשים שישרתו אותו גם בעתיד. אימון הוא כמו חדר כושר שמאתגר אותנו להפעיל שרירים שאיננו רגילים להפעיל. ברגע שלמדת להפעיל ולהיות אחראי על עצמך, אתה יכול להעביר זאת לתחומי חיים נוספים".
האם אימון יכול לא להצליח?
"אימון, כמו טיפול, תלוי בפונה. זו טעות להתחייב על תוצאות כפי שחלק מן המאמנים עושים, והיא אינה מקובלת בקוד האתי הבינלאומי. המאמן מומחה ומנהל תהליך שינוי שבו פעולה והוויה שלובות זו בזו כמו שתי כפות ידיים. תוך התנסות ולמידה מגיע המתאמן לתוצאות. אם אין התקדמות בתהליך לאורך זמן, יש לשקול להפסיקו".